סיפור הקמת הישוב

מאת דבי וויינגלס

לפני 40 שנה הגוש המזרחי היה  כולו אדמה פרועה, כמעט ללא תושבים. בישוב תקוע היו רק 23 משפחות, שגרו באשקוביות.

בשבוע אחד בחודש תמוז תשמ"ב,  תקוע  הקטנה והצעירה עברה טרגדיה נוראית. ב-ג' תמוז, 24/6/1982, אלי פרסמן, הי"ד, חייל בשריון, נפל במלחמת לבנון הראשונה, שלום הגליל. 
שבוע אחרי זה, ביום שישי בבוקר,  י"א תמוז, 2/7/1982, דוד רוזנפלד, הי"ד, נרצח במקום עבודתו בהרודיון, ע"י מחבלים שעבדו איתו והכירהו.
הלוויתו של דוד רוזנפלד, הי"ד, נדחתה ליום שני, י"ד תמוז, תשמ"ב, 5 ביולי, 1982,משום שחיכו להוריו שהגיעו מארה"ב. תושבי תקוע החליטו להקים ישוב חדש לזכרם של אלי ודוד, כתגובה לרצח, מיד אחרי הלוויה.

שמואל ואני הכרנו את דוד, הי"ד ומשפחתו, ולכן הצטרפנו לגרעין החדש, ביום של הקמת הישוב. הצטרפנו למשפחות רוחמה ושאול, ז"ל בן שמעון, סילין – רבקה ופיליפ – יצחק בואניש, הי"ד, שנרצח בפיגוע בחברון. רחל ואלי פישר, תקוה ומשה שמחה, אלישבע וצמח הירשפלד אשר שכלו את בנם יונדב , הי"ד ,בפיגוע במרכז הרב. בהמשך הצטרפו אלינו מזל ודב קינן, סימה ודוד ז"ל בכר, יונה וברוך פרנקל, ארי וענת קסלר, יוסי והלינה קרקו,יהודית ואלי מקס לבנה ונתי נהרי, אלה ואביגדור ליברמן, חגית וגדי יוטבת, ישראל ורותי כהן.

הגענו לשטח מול הרודיון, ושם הקמנו  מספר אוהלים: אוהל לבית הכנסת, אוהל לחדר אוכל משותף עם אמגזית לבישול ומקרר צבאי שעבד עם קרח, אוהלים של משפחות מתקוע, אוהלים לרווקים ורווקות.
משאית מים צבאית מחוברת לשוקת סיפקה לנו מים לשתיה, בישול, ולשטיפת פנים וידיים. התקלחנו בתקוע באשקוביות של התושבים או בעבודה. פחי אשפה בתוך בודקות קטנות שימשו לנו כשרותים.

הרבנית הדסה פרומן, ביחד עם שתי האלמנות, יעל ודורית, החליטו על שם היישוב החדש: "אל דוד", לזכרם של שני הנופלים. גרנו במחנה האוהלים מי"ד תמוז עד נר הרביעי של חנוכה, 1982, ואז  עברנו ליישוב הזמני של אל דוד, בקראוונים, באיזור שהיום נמצאים הקראוונים של כפר אלדד.

כאשר הקמנו את אל דוד גרנו ממש במדבר. היו רק קוצים, אבנים, רוחות חזקות, חום חזק של השמש, או גשם חזק שהפך הכל לבוץ. לא היה אפילו עץ אחד, לא דשא, לא פרחים, לא צל, לא טלפונים, והיה גנרטור לחשמל (שלא תמיד עבד) באמצע הישוב, קו מים זמני עם מים רותחים- אם בכלל היה מים!

בתקוע, שהייתה כבר בת 5 שנים, היו כמה עצים קטנים, קצת דשא ופרחים.  היה טלפון ציבורי אחד בתקוע והיה תורן טלפון, שרשם הודעות לכולם במחברת. אם רצינו להתקשר, היינו חייבים לקבוע זמן להתקשר. התחבורה היתה מעטה והדרך מפותלת וארוכה רק 3 או 4 אוטובוסים ביום, שעצרו לנו על הכביש ואז הלכנו מהכביש לישוב כשני קילומטר, על כביש עפר. לפעמים היו נהגים שלא הסכימו לעצור לנו בכביש, ואז הלכנו 4 קילומטר מתקוע. נעזרנו במכולת של תקוע לקניות ובהמשך אחרי כמעט שנה, כאשר הכביש כבר היה סלול, פעמיים בחודש הגיעה לישוב משאית של שק"ם. הקניות היו לפי הזמנות מראש מפעם לפעם (עדיין לא היו לנו טלפונים). אם לא הזמנו משהו, אז הסתדרנו.

בשנה הראשונה של אל דוד, היינו רק 6 משפחות. לאט לאט גדלנו ל15 משפחות. היינו כמו משפחה קטנה. כולם הכירו את כולם, כולל כל הילדים ששיחקו ביחד. אף אחד לא נעל את  קראוון שלו,. אני זוכרת שפעם אחת כשבעלי ואני חזרנו לישוב, ראינו שילדי הישוב משחקים בחוץ עם הצעצועים של ילדינו. כמובן אחר כך החזירו הכל למקום.

כאשר אל דוד הייתה בת 5, ועדת השמות של הכנסת החליטו לשנות את שם הישוב לנוקדים. השם נבחר מהפסוק הראשון בספר עמוס: "דברי עמוס אשר היה בנקדים מתקוע".  המייסדים המשיכו לקרוא ליישוב בשמו המקורי "אל דוד".

בשנת 1990 קיבלנו אישור לבנות את השלב הראשון של ישוב הקבע. המשפחות התחילו לעבור לבתי הקבע רק ב1992-93, משום שעדיין לא היה חיבור לחשמל ומים. ושוב חיכנו עוד פעם לטלפונים, גם כ-5 שנים!

ותיקי היישוב היו ממש חלוצים, ותמיד הסתדרנו עם מה שיש לנו. המשפחות שנשארו בישוב הזמני החליפו את שם הישוב לכפר אלדד ולפני כחמש עשרה שנה התחילה שם בניית הקבע.

סיפורי אנו באנו

היישוב תמיד היה נקי ומסודר. הרבה בזכות הגננת שלנו שרה בלינדר שדאגה שהילדים ינקו וירימו אחריהם. היה לנו מועדון חברים, וכל משפחה הייתה אחראית שבוע בשנה לדאוג לניקיון ולסדר שלו… היו מעט אוטובוסים אז כדי לעזור לתושבים לחזור הביתה היינו עוברים בתחנות בירושלים ומחפשים תושבים… כשאחד הילדים חגג בר או בת מצווה כולם היו מביאים אוכל. מי שהקפיד על כשרות הביא מאכלים מהבית ואחרים היו קונים. אפילו בחתונה שלי ושל דב זה היה כך!

אנשים הגיעו לבדוק את היישוב לשבת קליטה וגם באמצע השבוע וכך הצליחו להכיר ממש את כולם. אני זוכרת שלפני כל שבת היה צריך לבדוק שיש מניין של תושבים לפני שהיה אפשר לנסוע מהיישוב וכולם היו שותפים לזה. עוד זיכרון הוא לגבי היחס עם השכנים הערבים, שבתקופות מסוימות לא יכלנו לצאת מהיישוב ללא ליווי צבאי או רק בשיירה ופעמים אחרות שנתקענו בכביש הם יצאו אלינו והציעו את עזרתם.

הרב ספקטור דאג לזוגות שהגיעו ליישוב מברית המועצות לחגוג חתונות מסודרות עם הקהילה. מספר רב של תושבים התחתנו כאן בחתונות נעימות ופשוטות, כל אחד תרם מהאוכל שלו, אחד צילם, אחד ערך, הילדים באו והשתתפו גם. היו חתונות שנערכו בהרודיון, במועדון , בגינות ובהמשך באולם הרב תכליתי שנבנה. (בתמונה – חתונת מילכה וגרשון טרסטמן יחד עם הרב ספקטור ז"ל  והרב הולנד שישמשו כרבני היישוב הראשונים. בתמונה השניה בחתונת של ולאד ואנה לנקין).

בשנת 1991 הגענו ארצה – שני ציונים עם תיק גב  ותקווה להקים בית בישראל.

לא קבלו אותנו לחברון כי היינו לא מספיק דתיים, לא קבלו אותנו לברקן כי היינו לא מספיק חילונים,

היה לנו מזל – הגענו לנוקדים!

כאן התחלנו דף חדש – הרב דוד ספקטור ז"ל הקים לנו חופה,

נולדו לנו  ילדינו דוד ויהונתן. בנינו בית , מצאנו חברים ושכנים נפלאים .

 כבר 31 שנה ,

שחלפו כמו דקה,

אנו כאן – ואהבה למקום הקסום זה אינה דועכת .

מאושרים לחיות כאן

עטופים בנוף המהמם,  באוירה של  אחווה  בשכנים וחברים טובים

יש לי זכרונות מחורף קשה במיוחד שבו השלג הגיע לנוקדים! הכל מכוסה בשלג, אנחנו היינו מנותקים יחד עם ירשולים ממרכז הארץ. היינו בסוג של בידוד שלושה ימים ללא חשמל, תאורה, טלפון  או חימום.הלבשנו את הילדים בכל פרטי הלבוש שלהם, הגז היה מקור החום היחיד כך שיכולנו לחמם מים על הכירה, הילדים רצו לצאת ולהנות אך היה ממש פחד שיתקררו כשאין בית חם לחזור אליו. לבסוף, עברנו לקראוון של יונה פרנקל שהיה בו תנור נפט ויכולנו כך להתחמם.

סניף בני עקיבא התחיל כסניף קטן, ביתי ומשפחתי. תמיד הרגשנו גדולים, מיוחדים ומאוחדים. שאול ז"ל ליווה את הסניף לאורך השנים וכשהבנות גדלו הן היו לקומנריות ביישוב. כיף לראות את הנכדים נהנים היום מסניף עם מבנים, קומונרית בת שרות, מעל מאתיים ילדים. מי היה מאמין! זכורות לי גם השבתות. הייו כמו משפחה אחת גדולה- (היינו רק 20 משפחות) כל משפחה הביאה את החמין שלה ואכלנו ביחד באחד הקרוונים הפנויים. שבתות אחה"צ כולם יצאו לדשא המרכזי ושרנו משירי ארץ ישראל. הכל ספונטני ללא הכנה מראש. זו  היתה האווירה והכיף של ביחד. (בתמונה הסניף בקיץ  יחד עם שאול ז"ל, התמונה האחרונה שלנו ממנו לפני פטירתו שבוע לאחר שמחת תורה).

זכרונות מלפני כמעט 40 שנה- בימים הראשונים עמדנו בטרמפיאדה שליד 'בית השופט'. וחיכנו לקו 66 שלימים הפך לקו 366.. היעלה על דעתו של מ׳ שמבקש להגיע לביתו במהירות האפשרית שיבקש מהנהג… 'לנוקדים?' זה לא היה אפשרי, מכיוון ש׳'נוקדים' עוד לא היתה קיימת על פני הפלנטה. היה ישוב שענה לשם 'אל-דוד'.

אני זוכר שבשנות ה-80 עברנו את דרך חברון בנסיעה רצופה אל חניות לממכר פירות וירקות שלפני קבר רחל. שתי חנויות גדולות עמוסות כל טוב במחירי בית לחם. מטרים מקבר רחל פנינו שמאלה לרחוב שמוביל אל כנסיית  המולד ותחנת המשטרה. ברחוב הזה היו חנויות לקלטות וידאו, ושם ניתן היה לרכוש במחירים חסרי תקדים סרטים שהוקלטו באופן פירטי… ומשם עולים לבית סחור, סובבים את זעתרה חולפים על פני המסגד וההרודיון בואכה שער ברזל קט עם  בוטקה פיברגלס וחייל מילואים- והנה 'אל דוד' מקבלת את פנינו. שדרות עצי אקליפטוס עד הסובה, מבני תעשייה קצת מכוערים עם מפעל קמינים ומפעל תכשיטים של דוד בכר ז"ל  ומגרש חנייה לחילונים שרוצים לצאת ולנסוע בשבת. הזכרונות נודדים אל המרפאה של לאומית הראשונה, הטלפון הציבורי שהיה היחיד בכל היישוב, מועדון החברים אשר לימינו עומד הקראוון שמשמש את בית הכנסת אל דוד, גן הילדים שהוקם בתוך מבנה המועדון והקראוונים המשמשים את המשפחות. הרבה עצים ופרחים נטעו וטופחו עד שבחולצה שחולקה בחגיגות יום ההולדת התנוסס לו המשפט- 'פינה ירוקה במדבר'. ואנחנו התושבים משמשים בערבוביה בוועדות השונות, מתווכחים על עתידו של היישוב ושומרים עליו בין עשרים אפס אפס ועד חצות. היישוב הרי שינה צורה וגדל, והתפתח לכל עבר. רק פה ושם מבצבץ לו עדיין השם 'אל דוד' ומזכיר לנו את שמו הראשון.

פורים בנוקדים היה ממש שם דבר. שבועות לפני כל זוג היה מתכנן את התחפושת שלו ואיך הם יפתיעו הפעם. כל שנה הייתי מכינה סיר פונש ענק שבלעדיו המסיבה לא היתה מתחילה!!. תמיד בשמחה- היינו שמחים בריקודים, בתחרות תחפושות, חידות ומשחקי שעשועים. (בתמונה אבגידור ליברמן, נתי נהרי, אלי מקס ודוד בכר ז"ל)

אני ודוד בעלי ז"ל היינו מראשוני ומקימי הישוב, 

עוד בתחילת דרכו של הישוב הזמני – 'אל דוד'. 

דוד היה פעיל מאוד בישוב: התנדב כנהג אמבולנס, תרם לרווחת הקהילה, היה חלק ממערך הביטחון של הישוב, ונענה לכל אתגר שעלה מהשטח.  

הוא תמיד שאף לשיפור וביסוס הישוב ודחף לבניית 'נוקדים' כישוב קבע. 

דוד  ישב בוועד מנהל תקופה ארוכה ונבחר להיות מזכיר הישוב.

כמזכיר הישוב, בראש מעיניו היה קידום נושא הבניה בישוב קבוע עם אפשרויות צמיחה ללא פשרות.

 והוא הוציא זאת לפועל ע"י בחירת קבלן, עזרה לכל התושבים בקבלת משכנתא,

רישומים במוסדות ועוד ועוד.. הבירוקרטיה לא הוותה מכשול עבורו. 

החזון של דוד רקם עור וגידים –  נוקדים התבססה וקלטה משפחות, והישוב הגיע היום למקום בו הוא נמצא הרבה בזכותו.

מזרח גוש עציון, קיץ 1982. איזור שומם למדי. שלושים משפחות, כמעט כולן מתגוררות באשקוביות, רק בודדים הספיקו לעבור לבתי קבע שמשרד השיכון רק סיים לבנותם.

מסביב גבעות שוממות, אין כמעט בתים של בני דודינו באזור, והבתים המעטים שקיימים בכפרים מסביב אינם מחוברים לרשת החשמל.

הדרך מירושלים להרודיון אורכת כארבעים וחמש דקות. היא עוברת בקבר רחל, מרכז בית לחם, בית סחור וזעתרה. דרך די מפותלת ומייגעת.

שלושים המשפחות כאן בעלות חזון ותקווה גדולה להחזיר חיים יהודיים לתקוע, אחרי עזיבת האיזור במשך 2000 שנה.

ופתאום השלווה נשברת.

מדינת ישראל פותחת במלחמה בצפון הארץ. מלחמת שלום הגליל.

בצהרי היום מגיעה לתקוע "משלחת" של צה"ל. "היכן גרה יעל פרסמן?" שואלים מהג'יפ הצבאי. לא היה צריך דמיון מפותח כדי להבין, מה עושה משלחת צבאית בישוב באמצע מלחמה…

וביום שקמנו מהשבעה על חברנו אלי פרסמן, הגיעה בשורה נוראה נוספת.  

ממש כאן, בהרודיון, נרצח חברנו דוד רוזנפלד, שניהל את אתר הרודיון.

בתקוע תדהמה. איך קהילה כל כך קטנה תתמוד עם אבל כבד שכזה?

באותו השבוע, מתוך שלושים משפחות צעירות יש פתאום שתי משפחות אבלות. שתי אלמנות, שלושה יתומים.

אין יותר דוד רוזנפלד, ואין יותר אלי פרסמן.

איך מהיגון הזה ממשיכים הלאה?

באסיפת חברים, שלא נמשכה זמן רב, הוחלט שמתוך האבל יוצאים לעשיה מיידית.

אז כבר בזמן ההלוויה של דוד, אני, כמזכיר הישוב דאז, מוצא את עצמי מתרוצץ בתל אביב בחיפוש אחרי אוהלים גדולם. אני חייב לחזור לתקוע עם ציוד.

מתוך היגון אנחנו בונים עוד ישוב יהודי באיזור.

חברים חוזרים מהלוויה ישר לגבעת טרשים ופורשים את כל הציוד שהצלחתי להעמיס בתל אביב.

יום אחרי יום, במשך כמה חודשים, אנחנו באוהלים.

בשנת 1982 עוד לא היו קיימים מכשירים סלולריים והתקשורת של כל הארגון הזה לא דמתה כלל למה שקיים בימינו.

זכוך לי שבתחילת דרכנו בגבעה מול ההרודיון לא היה גנרטור (שגם לא היה אז בשוק החופשי כמו היום). בכל יום נסענו למפעל בירושלים, שהיה מייצר בלוקים של קרח במשקל של שלושים קילו. קיץ לוהט, וכמה אנשים נחושים במדבר יהודה…

מגיע ביקור ועוד ביקור של קברניטי המדינה… לא מעיזים לפנות אותנו. בסופו של דבר, אפילו שר הביטחון מצליח להביא אלינו קרוואנים ישנים ורעועים מאוד – אבל תאמינו, לקבל קרוואן עם חדר לכל משפחה, זה כמו מלון חמישה כוכבים לעומת האוהל.

הישוב החדש שלנו על שם דוד ואלי עבר בסופו של דבר למקום עם שטח גדול יותר של אדמות מדינה.

הישוב נבנה עם קרוואנים חדשים, במקום שהיום נקרא כפר אלדד.

גם משפחות חדשות הגיעו להתיישב כאן, ואנחנו חזרנו לתקוע. שלושים משפחות פחות שני חברים, אבל עם ישוב חדש על שמם.

מיגון לתקווה ציונית שלנו, אחרי ארבעים שנה יש היום שני ישובים על שם אלי ודוד, אל-דוד (היום נוקדים) וכפר אלדד.

דני אוליאל, תושב תקוע משנת 1980.

נשוי ליולה. יולה הגיעה לתקוע עם הוריה מאפה ואינה ויניארסקי ב 1977 (נמשפחה הראשונה באיזור מזרח הגוש).

אב לשישה ילדים, ארבעה מתוכם גרים עם משפחותיהם בתקוע וכפר אלדד.

אחד ממקימי אל-דוד…כמו שמפורט במאמר שכתבתי.

עבדתי בקדם דפוס בג'רוזלם פוסט ובכתר ספרים.

 

שער של עיתון "נקודה" מאוגוסט 1982. ("נקודה" – עיתון של יש"ע בין השנים 1980 עד 2010) – בתמונה אפשר לראות את הבתים הראשונים של תקוע והאוהלים של אל-דוד החדש

 

אלי פרסמן הי"ד

נולד ביום ג' אייר תש"ח (23.4.1958). תושב תקוע, נהרג במלחמת שלום הגליל ביום ג' בתמוז תשמ"ב (24.6.1982), בן 24 היה במותו.
הובא למנוחות בהר הרצל בירושלים. הניח אחריו רעיה, פעוט בן חודשיים, הורים ואחות.

דוד רוזנפלד הי"ד

דוד, בן גלדיס ומרדכי, נולד בארצות הברית בי' בכסלו תשי"ז (14.11.1956), בן למשפחה של פעילי תנועת החרות.
ביום שישי י"א בתמוז תשמ"ב (02.07.1982) תקפו מחבלים את דוד בעת שהיה לבד באתר "הרודיון", ורצחו אותו בדקירות סכין.
בן 25 היה במותו. דוד הותיר רעיה- דורית, שני בנים – אלכס ודניאל והורים.